top of page

אז איך הכל התחיל?

לפני כמה שבועות פוטרתי מהעמותה שהקמתי, העמותה למיגור שביזות יום א’.

זה קרה בערב, אנשי העמותה הגיעו אלי הביתה, ובלי הרבה הקדמות הודיעו לי שהחליטו פה אחד שתפקידי בעמותה הסתיים.

“אבל למה???” זעקתי.

הם הסתכלו אחד על השני עד שאחד מהם אזר אומץ ואמר לי את האמת בפנים: "את לא משמשת דוגמא טובה. ראינו אצלך יותר מדי מקרים של שביזות ביום א’, וזה נוגד את עקרונות היסוד שלנו. מאז שהקמת את העמותה, פרסמת עליה שני פוסטים והפסקת. חסרה לך התמדה ונחישות.”


הסתכלתי עליהם והרגשתי איך השביזות עולה בגרוני. באמת, מי צריך ניהול עמותה על הראש? קמפיינים, שיווק, מפגש עם פעילים, הרמות כוסית, ראיונות לתקשורת, נאומים שנשמעים כל הזמן אותו דבר... אולי באמת הכי טוב לעזוב בשקט?


אבל אז החלטתי לא לוותר. הם לא יעשו לי את זה. לא לעמותה שהקמתי בעשר אצבעותיי.

“אני חושבת שאתם טועים. אני ההשראה הכי טובה לקהל היעד של העמותה. הרי סיפור חיי זו המלחמה בשביזות. לא רק של יום א’, של כל יום. דחיינות זה שמי השני, עצלנות זו החברה הטובה שלי מהגן. הדקה ה-90 זו השעה האהובה עלי. אם אני אצליח למגר את התופעה הזו, כל אחד יוכל!

אני אהיה סיפור ההצלחה שייתן תקווה לאלפי האנשים השבוזים, המדוכדכים, שאין להם כח לקום בבוקר, שלוקח להם זמן להתחיל משהו, שיש להם אלפי חלומות שלא הגשימו, שנראים ביום ראשון בבוקר כמו בלון בלי אויר, כמו גלגל עם פנצ’ר, כמו חולצה לא מגוהצת, כמו עץ אחרי סופת רוחות, כמו עוגה שצנחה אחרי האפייה, כמו ברווז ש..."


”טוב, הבנווווו! אפשר לסיים את המונולוג. נחשוב על זה ונחזיר לך תשובה.”


מפה לשם, חזרתי למנכ”לות העמותה. בעיקר כי אין אף אחד שיכול להחליף אותי. כולם שבוזים.

אני מזמינה את כל מי שמזדהה להצטרף, להפגין, לצאת לכיכרות, ובעיקר מוזמנים לעקוב כל יום ראשון אחרי הטיפ שלנו, למיגור השביזות של יום א’.


קצת על העמותה: עמותה לא רשומה ועם מטרות רווח - להכניע את השביזות. תאמינו לי שנרוויח מזה המון.

bottom of page